מערכת החינוך הציבורית היפנית היא סלקטיבית, תחרותית ואליטיסטית, וחינוך ציבורי נחשב בגדר מותרות.
הממשלה מאפשרת רק ל-40 אחוזים מהתלמידים ללמוד בבתי הספר התיכוניים הציבוריים (במקביל מתחילה להתפתח מערכת חינוך פרטית). כיתות הלימוד ביפן הן מהצפופות בעולם, ולמרות זאת במבחני פיז"ה (מבחני הישג בינלאומיים) נמצאים התלמידים היפנים בעשירייה הראשונה. החברה היפנית מחשיבה מאוד את נושא החינוך וההכשרה, בעיקר בדור הצעיר. התפיסה היא שביפן אין משאבי טבע ולכן יש להסתמך על ההון האנושי.
כבר בגן הילדים, הילד היפני מסגל לעצמו כללים ונורמות התנהגות שיעצבו את התנהגותו ואת אופן חשיבתו: סדר, משמעת, כבוד למבוגרים ואחידות מחשבתית (הוא מבין שכדאי לו להשמיע דעות בתחומי הקונצנזוס, וטוב יעשה אם יימנע מעימותים עם מוריו ועם חבריו).
ההשכלה הפורמלית הנרכשת בבתי הספר הטובים היא מרכיב רב-חשיבות בקביעת עתידו של התלמיד, והיא נבחנת הלכה למעשה בעת קבלתו לחברה העסקית שבה יעבוד, לעתים קרובות, כל חייו. החברות הגדולות מגייסות את כוח האדם שלהן מקרב מספר מוגבל של אוניברסיטאות שרמתן היא הגבוהה ביותר ביפן. מאחר שלא כל בוגרי האוניברסיטאות ביפן יכולים להגיש את מועמדותם, לובשת התחרות על הקבלה לאוניברסיטאות אלה ממד של מאבק לחיים.
"היו מקרים שאמהות רצחו ילד שהתקבל לגן יוקרתי שבנן לא התקבל אליו. ברגע שהילד מגיע לגן טוב הוא ממשיך משם לבית הספר, לאוניברסיטה ולקונצרן הקשורים, ולכן ההתמודדות על גן הילדים חשובה כל כך."
בכל שנה מתפרסמת בעיתונים החשובים ביפן רשימת השמות של התלמידים שהצליחו להתקבל לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ולאוניברסיטאות המובילות. הפרסום גורם קורת רוח רבה לתלמידים שהתקבלו למוסדות החינוך היוקרתיים ולהוריהם, אך גם עוגמת נפש ולעתים אף בושה גדולה למי שנאלצים להסתפק במוסדות חינוך נחותים יותר. בשל אותם מקרים, שלעתים מסתיימים בטרגדיות אישיות, יצאו בתקופה האחרונה אישי ציבור ביפן בקריאה לבטל נוהג זה.
