האם מרחוק הופכים להיות יותר פטריוטים ושגרירים ובעלי תפיסות לאומיות, או שמא דווקא הפרספקטיבה מעניקה תפיסה יותר קוסמופוליטית ומובילה ליותר ביקורתיות כלפי ישראל? ומה קורא כששבים ארצה?

להלן יוצגו חמישה סיפורים של ישראלים אשר שהו, או נמצאים עתה ברילוקיישן בקנדה והם מייצגים 4 טיפוסים עיקריים:

המקצינים: אלו אשר חווית הרילוקיישן מעצימה את הביקורת שלהם כלפי ישראל

מספר אייל: רופא השוהה בקנדה. שני הוריו ילידי הארץ, מצביעי מפא"י של פעם, במקורם מחיפה ממשפחות בורגניות, בית חילוני. אני עצמי תמיד הגדרתי אותי כאינדיבידואליסט קוסמופוליטי. מן הרגע הראשון לבואי לקנדה התחברתי למקום ואהבתי שם את הכל: את התרבות המנומסת, השפה האנגלית העשירה, האווירה המיוחדת של המדינה, את הסדר, הארגון והיעילות בעבודה – הכל! עם תום תקופת הרילוקיישן חזרתי ארצה. לאחר החזרה הרגשתי מיום ליום שאני שוקע, מתכנס בתוך עצמי, מדוכא. ישראל נראתה לי בינונית, לבנטינית, חסרת תרבות, כעסתי על הכיבוש, היחס לאוכלוסייה הערבית… עד שלא יכולתי יותר. אחרי 3 שנים בישראל עשיתי הכול בכדי לעזוב את המדינה. כיום אני שוב בקנדה, גרוש, אני יוצא עם הרבה נשים ומשתדל מאד שלא יהיו יהודיות ובוודאי שלא ישראליות. יוצא הרבה עם מהגרות, מוסלמיות – לא מזמן יצאתי עם מוסלמית מעירק, יש לי הרבה ביקורת על המדינה ואין סיכוי שאשוב אי פעם לחיות בה…

המבקרים אך מרגישים שייכות: אלו אשר חווית הרילוקיישן העצימה את הביקורת שלהם כלפי המדינה, אולם הם מודים שרק בישראל הם חשים תחושה של שייכות

מספרת רותם: אשת אקדמיה שחזרה לפני מספר שנים לישראל. שני ההורים שלי נולדו בארץ והיו בגרעיני נח"ל בקיבוץ. בבית היו השקפות שמאל, אפילו שמאל קיצוני לשאר חברי הקיבוץ, ודיברו הרבה על פוליטיקה. אני אוהבת לדבר על פוליטיקה ומדברת על זה בכל מקום. מבין הקנדים עמם שוחחתי, היו כאלה שהביעו התנגדות רבה למעשיה של ישראל. הרגשתי צורך להסביר להם, ללמד דברים, להבהיר שהם לא ידעו מספיק על מה שקורה בארץ, להיות מעין שגריר של המדינה למרות שבגדול אני חושבת כמותם. בתקופת "צוק איתן" למשל, הרגשתי כעס עצום על המדינה. הבת שלי בת 17 מדברת על זה שתרצה לגור מחוץ לישראל. ברור שאני רוצה אותה לידי, אבל אני גם מאד מבינה אותה ואתמוך בה על הצעד הזה. יש לה המון ביקורת ושתינו חושבות שישראל היא אחת המדינות הכי אתנוצנטריות וגזעניות שיש.

עם זאת, אם להודות על האמת, בקנדה לא היה לי טוב. חברי הקהילה היהודית הזמינו אותי וכן גם הישראלים ששהו שם. יצאתי לפעמים כמה פעמים בשבוע. הרבה יותר מאשר נהגתי אי פעם לבלות.

ולמרות כל השפע החברתי הזה הרגשתי בודדה מאד. החברים לא היו חברים של ממש. כולם קיבלו אותי בחום רב, אולם לא היו אלה חברים אמיתיים, כאלו שאפשר לשתף אותם במה שכואב, שאפשר להתייעץ, שיבינו. כשחזרתי הביתה לישראל הרגשתי הקלה. שאני חוזרת לבית שיש בו בשבילי הכול. אני מרגישה שייכת לארץ. שם הרגשתי כמו דג מחוץ למים. אני נמצאת בארץ כבר כמה שנים, יוצאת הרבה לגיחות קצרות בחו"ל. אבל ברור לי שבישראל מקומי.

אני ואתה נשנה את המדינה: אלו אשר חווית הרילוקיישן הציבה בפניהם מראה על תרבות הישראלית והם היו רוצים לראות דברים ספציפיים שמשתנים

מספרת אפרת: בקנדה עבדתי בבית חולים, שם למדתי מהו פלורליזם אמיתי. הבוסית שלי הייתה מהקריביים, בוס אחר שלי מג'מייקה, בוס נוסף הומוסקסואל. חגגו במחלקה גם את קריסמס וגם את חנוכה. זו הייתה הפעם הראשונה שחייתי מחוץ לישראל וזה שינה לי את התפיסה. הבנתי שיש עולם אחר חוץ ממדינת ישראל – שם למדתי לקבל את האחר. גם הילדים שלי ספגו את זה בבית הספר וחונכו לסובלנות והעובדה שלמדו להכיר אוכלוסייה אחרת הייתה חוויה חשובה. הרגשתי שלו הייתי נולדת בקנדה לא הייתי עולה לישראל. אני זוכרת שבמקרה הכרתי שם משפחה של שליחים מישראל והם סיפרו שהתפקיד שלהם הוא לנסות לשכנע בני נוער להעלות לארץ. אני זוכרת שכעסתי עליהם, שהם לא צריכים לשכנע יהודים שטוב להם בקנדה, לעלות.

מאז שחזרנו לישראל אני מחנכת אחרת את הילדים. לסובלנות כלפי האחר, מתוך ראיה אוניברסלית. במשפחה יש לנו מצביעי ימין ומצביעי מרכז אבל אנחנו מאמינים בסובלנות וברב-תרבותיות וזה ללא ספק בעקבות החוויה בקנדה.

מספר גם עידו: אני בן למשפחה ספרדית טהורה שעלתה לארץ עם גירוש ספרד. 18 דורות בארץ. אשתי והבן רוצים לשוב ארצה, אני מרגיש חצוי. הכול מרגיז אותי בישראל. התרבות הזו. איך אפשר לחיות כך, עם המנטליות הפרטשית וה"יהיה בסדר"? אבל אני גם יודע שבישראל החום והמשפחה. בישראל יש לי חברים לדבר מלב אל לב גם אם לא ראיתי אותם שנים – פשוט אין חברים כאלה!!! ופה אין לי בכלל חברים. בזמן האחרון קבלתי החלטה שאם אני חוזר לישראל, הרי שאהיה מאד פעיל. פעיל לשינוי חברתי לתיקון כל התחלואות החברתיות שלנו, למרות שאינני יודע עדין מה זה אומר.

הגאים בכחול-לבן: אלו אשר חווית הרילוקיישן חיזקה אצלם תחושות של לאומיות ושייכות למדינה

מספר רפי: ששב ארצה לפני מספר שנים – משפחתי עלתה מעירק והייתה ציונית מאד וסוציאליסטית. משפחה מסורתית אך מצביעה למפא"י. כשיצאתי לרילוקיישן בקנדה כולם שם קיבלו אותי מאד יפה. מעולם לא חשתי בשום גילויי אנטישמיות. כולם היו כה נחמדים. אבל לא באמת הרגשתי שייך, לא באמת הרגשתי בפנים. פתאום התחלתי להרגיש שם מאד גאה כישראלי וכי למרות שהמדינה לא שלחה אותי, אני עושה מעין ציונות, מוכר מתוצרת ישראל ומרגיש גאווה. לאחר החזרה ארצה עם תום הרילוקיישן שיניתי דעותיי ימינה. הפכתי להיות פעיל מאד בפייסבוק, מתווכח ועונה. מפריע לי בעיקר שמוציאים את דיבתה של הארץ כלפי חוץ. כל פעם שמישהו אומר לי כמה נהדר ויפה בחו"ל, אני ממליץ לו לטייל קצת בשבילי ישראל.