החשיפה לתרבויות עבודה שונות אינה קלה ודורשת הבנה ובקיאות במנהגי המקום. לא מעט עסקאות נכשלות על רקע חוסר הבנה בתרבות הניהולית עמה עושים עסקים. אחד הקשיים נוגעים לתפיסות בהבדלי הזמן בין מדינות שונות. כך למשל במפגשים בין עובדים ישראלים לאמריקאים שהתקיימו בארגוני הייטק בעמק הסיליקון בארה"ב, הסכימו ביניהם האמריקאים והישראלים כי האחרונים מגלים יותר חריצות ועובדים יותר שעות. עבור הישראלים נראה היה מוזר ואפילו מקומם, כי האמריקאי עזב את העבודה בשעות אחר הצהרים או יצא להפסקת צהרים גם אם לא הסתיימה העבודה על משימה חשובה ככל שתהיה. לאמריקאים היה חשוב לחזור הביתה ולאכול עם משפחתם ואילו הישראלים ביקשו כי תסתיים קודם כל משימת המפגש. האמריקאים הקפידו לצאת לארוחת הצהרים בשעה קבועה ואילו הישראלים נטו לדחות את זמן היציאה להפסקה אם היו באמצע משהו. דוגמה זו הינה אחת מיני רבות.

אנשים שונים חווים חוויות שונות במדינות שונות, אך חשוב להבחין בנטיות הכלליות של כל תרבות, גם אם הדבר נשמע לעתים סטריאוטיפי, וזאת כדי לדעת מראש כיצד להתנהג עם האנשים שתפגשו שם. אז מה חשוב לבדוק ואילו הבדלים ניתן למצוא בהיבטים המרכזיים הקשורים בתפיסת הזמן?

האם ה"זמן שווה כסף"?

תרבויות שונות זו מזו בהתייחסות לזמן כמוגבל או כבלתי מוגבל. אם הזמן נחווה כמוגבל הרי שכל דקה היא חשובה. "זמן שווה כסף" הוא משפט שמקורו בתרבות האמריקנית ולפיו מנהלים חייבים לחסוך בזמן וחייבים לדאוג שהעובדים לא יבזבזו אותו. לכולם שעונים והם משתמשים בהם, למנהל אסור לחכות ואסור לו לגרום לאחרים לחכות. לעומת זאת זמן אינו שווה כסף ביפן, וראיית הזמן היא מעגלית ומחזורית. תפיסה זו שמה דגש על אחריות כללית לתוצאות סופיות ולחשיבה במושגים של הזדמנות אחרת שתיווצר בעתיד, יותר מאשר על זמן אבוד.

גם בסין הזמן אינו שווה כסף, הוא פשוט זורם מיום אחד למשנהו. אם העבודה אינה מסתיימת היום, הם ימשיכו לבצעה ביום המחרת או ביום שאחריו. הרוסים שאינם אוהבים את הקצב האמריקני המהיר, יצדדו בסינים ובוודאי יצטטו פתגמים רוסיים ישנים כמו "אם אתה נוסע ליום אחד, קח לחם לשבוע ימים" או "סבלנות ועבודה והכול יסתדר".

זמן גומי או הקפדה על דיוק?

דייקנות אינה ערך עליון במדינות אפריקה והזמן הוא מושג גמיש. אדם ממהר נתפס בחשדנות ובחוסר-אמון, ומאחר שאמון חשוב מאוד בעסקים, הרי אנשים שפועלים בהתאם ללוח זמנים נוקשה לא יזכו להצלחה מרובה. האפריקני רוצה לשבת, לשוחח ולהכיר את מי שעומד מולו לפני תחילתה של כל התקשרות עסקית. גם באינדונזיה הזמן הוא גמיש ולא פורמלי. למעשה זהו "זמן גומי", שפחות קשור לשעון. מידיות וזריזות ודיוק אינן נחשבות מעלה. לתפיסתם של האינדונזים, חשוב יותר לסיים פגישה קודמת בצורה נעימה מאשר לקצר ולמהר כדי להגיע לפגישה הבאה בזמן, זאת במיוחד כאשר מדובר בפגישה עם אדם ממעמד חברתי גבוה. בסינגפור לעומתם אסור לאחר. המתנה נחשבת לעלבון וחוסר נימוס. גם אצל האוסטרים הדיוק הוא קריטי. אם נקבעה פגישה בשעה מסוימת הרי שחשוב להגיע בדיוק בזמן – לא לפני ולא אחרי, גם אם פרוש הדבר להמתין מספר דקות בחוץ לפני הכניסה לפגישה. אם תשאלו שוויצרים הרי שהם דווקא יסברו שרצוי להגיע חמש דקות לפני הזמן. היפנים דייקנים מאוד וכך גם לגרמנים והפינים מוניטין של דייקנות: אוטובוסים, רכבות, מטוסים כולם יוצאים בזמן ואם קובעים איתם שיחה טלפונית גם היא תגיע בדיוק בזמן "על השעון". 

האם מולטי-טסקינג הוא יתרון?

אנשים מתרבויות מונוכרוניות מתרכזים במשימה אחת בזמן נתון ובהשלמת משימה אחת לפני התחלת האחרת. לתרבויות פוליכרוניות לעומתם יש את היכולת להתמקד על מספר עדיפויות באופן סימולטני – לעשות דברים רבים בו זמנית. הישראלים ידועים ביכולתם הפוליכרונית ומתגאים בכך מאד וגם הבלגים קצת כאלה וכמוהם הפורטוגלים והאיטלקים. מאידך בקרב העובד השוויצרי לא יעלה על הדעת לטפל בשתי משימות במקביל, כמו למשל לענות למייל דחוף כאשר העובד באמצע הכנת פרזנטציה, או להנהן בראש בחיוב לצורך הצטרפות להזמנת פיצה לכל העובדים, כאשר הוא נמצא באמצע שיחת טלפון. גם האמריקנים אינם פוליכרונים ואף יראו בביצוע מספר משימות במקביל, עבודה בלתי יסודית ובלתי נכונה בהחלט.

חוקרי השפות מוצאים דברים מעניינים הקשורים בזמן

חוקר שפות מערבי גילה שבכמה שפות הודיות קיימת מילה זהה (kal) למילים "אתמול" ו"מחר", ולפיכך הסיק, כי אין זה משנה אם הפגישה התקיימה אתמול או תתקיים מחר. חוקר אחר גילה כי השפה הסינית מתייחסת בצורה מעורפלת ללוחות זמנים (למרות שהשעון הומצא בסין). "מחר" אין פירושו דווקא יום המחרת, אלא זמן בלתי מוגדר בעתיד.

מסתבר שמילים לא תמיד יש לקחת כפשוטן אלא יש לנסות לאתר את ההקשר התרבותי סביבן. לדוגמה באינדונזיה יגידו על הכול "ייקח שעתיים" גם אם הטיול מהמלון לאחד האיים אשר התחיל בבוקר והובטח שייקח שעתיים – הסתיים בסיכומו של דבר בערב…

עד כמה מתכננים לטווח הארוך ומכוונים כלפי העתיד?

כאשר שואלים יווני מה בכוונתו לעשות במהלך השנים הקרובות, התשובה שתתקבל תהיה ככל הנראה: "מי יודע? יתכן שלא אחיה עד אז". התרבות היוונית מתאפיינת בגישה של כאן ועכשיו, בעיקר כתוצאה מאירועים היסטוריים של אי יציבות כלכלית ופוליטית, מלחמות וחוסר ביטחון. גם באינדונזיה לא יעשה מאמץ רב בתכנון מראש לטווח הארוך, משום שהגישה היא פטליסטית: מה שצריך לקרות – יקרה. ישראל ידועה אף היא כמדינה פחות מתוכננת ואסטרטגית: תכנית נתב"ג 2000 מעולם לא הסתיימה בשנת 2000 וגם הרכבת הקלה שעליה עובדים כיום בתל אביב, תוכננה כבר לפני שנים ומעולם לא עמדה בתכנון. אימפרוביזציה עבור ישראלים אינה רק כישור ניהולי. עבור הישראלים זוהי נורמה, ערך ניהולי. לעומתם המכוונות כלפי העתיד של השבדים היא גבוהה. שבדיה היא בין המדינות המובילות בעולם מזה שנים רבות במובן של השקעה בחינוך, ורמת ההשכלה בקרב האוכלוסייה היא גבוהה. ביטוי נוסף למוכוונות חזקה כלפי העתיד היא ששבדיה היא בין המדינות המובילות בהוצאה על מו"פ תעשייתי. עוד מדינות מובהקות מכוונות עתיד הן ארה"ב, גרמניה ויפן. 

דרישה לשעות עבודה מרובות או לשעות עבודה סבירות

ממד נוסף של זמן קשור בשעות העבודה. בקוריאה עובדים עד סיומה של העבודה, מבלי להתייחס לשעון. לתפיסתם, יום עבודה בן 12 שעות או עבודה עד 22:00 בלילה נחשבים סבירים בהחלט. ביפן נפוצה תופעת הקארושי – מוות פתאומי מהתקף לב או משבץ שנגרם כתוצאה מעבודה מאומצת. מסקרים שנערכו בקרב מנהלים ועובדי משרד יפנים עולה כי יותר מארבעים אחוזים מהם חוששים שיעבידו את עצמם עד מוות. מומחי רפואה ביפן מייחסים באופן זהיר מאות מקרי מוות בשנה לתופעת הקארושי. בנוסף, שיעור מחלות הנפש גואה ושיעור ההתאבדויות הוא מהגבוה בעולם.

מולם נמצאים הגרמנים והצרפתים עם 35 שעות עבודה שבועיות לערך, כאשר הצרפתים עם סיום יום העבודה בשעה 17.00 נדרשים אפילו לפנות את הבניין. גם מנהל אוסטרי לא נשאר במשרד לאחר שעות העבודה, התפיסה היא שמנהלים שנשארים מעבר לשעות העבודה אינם מנצלים את זמנם ביעילות.

חיים של איזון

השבדים יוצאים להפסקות ארוכות  במהלך יום העבודה. ההפסקה מבחינתם נותנת הזדמנות לחשוב על דברים ולעבד אותם. ספרדים רבים נוהגים לאכול בבית בהפסקת צהרים ואם תשאלו הולנדים ויוונים הרי שמבחינתם תרבות הפנאי ו/או המשפחה קודמים לעבודה. גם בבריטניה ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר פעל רבות לקידום האיזון עבודה – משפחה באמצעות חקיקה ויוזמות שונות. הדנים יעבדו היטב בזמן העבודה אבל בימי חופשה יכבו את הטלפונים – חופשה היא חופשה!

עבור הצרפתים, ה-qualite' de la vie (איכות החיים) היא החשובה במעלה. הם מייחסים חשיבות רבה לשעות הפנאי ולחופשות, ואינם מוכנים להקריב את הנאות החיים למען מסירות לעבודה. על הישראלים או היפנים אשר אינם חיים כלל חיי איזון בין עבודה ופנאי יגידו הצרפתים שהם אמנם מעריכים את מסירותם לעבודה, אך הם אינם מאמינים שהמחיר שווה.