משפחת שוורץ מונה ארבע נפשות: הגר, גלעד ושני ילדיהם: עופרי ועידו.
המשפחה שהתה בבוסטון במשך 3 שלוש שנים.
גלעד שוורץ קיבל את ההצעה כשנה לפני מועד הנסיעה, ובמקור הוצע לו לנסוע לפלורידה. הגר, שהייתה בעבר דיילת אוויר, שמחה מאוד לקראת הנסיעה שהעלתה בזיכרונה חוויות נעימות מן העבר. היא ידעה שמזג האוויר בפלורידה דומה לזה שבישראל, ולא חששה מפני שינויים מהפכניים כלשהם בעקבות הנסיעה. בני הזוג התכוננו לנסיעה, אלא שבשלב די מתקדם, לאחר שהחלו להיערך לשליחות, הודיעה להם הנהלת החברה על ביטול נסיעתם, והבטיחה כי ברגע שתעלה הצעה חדשה, יהיה גלעד המועמד הראשון לתפקיד.
ההצעה החליפית הגיעה דווקא די מהר, אלא שהפעם דובר בה על בוסטון. הפעם הייתה תגובתה של הגר שונה וכבר פחות רצתה לנסוע. הקור הבוסטוני המאפיין שם את החורף, שעליו שמעה רבות, הרתיע אותה. רגשותיה נעו עתה בין הרצון לנסוע לבין פחדים, חרדות ותחושה שאולי כדאי לוותר על ההצעה החדשה. גם גלעד היה כבר פחות בטוח בקשר לתפקיד ולנסיעה.
בני הזוג יצרו קשר עם זוג שחזר שנתיים קודם לכן וישבו אתו לשיחה במשך ערב שלם. המפגש הזה הוא שעשה את התפנית החיובית. הגר וגלעד שאלו ורשמו המון שאלות, הזוג נתן להם תחושה טובה, הרגיע והבטיח כי אין מדובר במשימה כה מפחידה כפי שהיא נראית.
עוד באותו הלילה החליטו הגר וגלעד כי הם מקבלים את הצעת החברה ונוסעים.
גלעד החל לגלוש באינטרנט ולחפש דירות. הוא מצא דירה מרוהטת אשר הציע מוצב שעמד לקראת חזרה ארצה. העסקה נראתה טובה, וגלעד סגר בשלט רחוק את הפרטים. הגר וגלעד היו עתה רגועים ביודעם שמחכה להם קורת-גג כאשר הם ינחתו.
גלעד נסע חודש לפני הגר והילדים. הם פינו יחד את הדירה בארץ והגר עברה לגור עם הילדים אצל הוריו של גלעד. ביום האחרון לפינוי הדירה, יום נסיעתו של גלעד, גילו כי נעלמו להם 1000$. הייתה זו הרגשה מאוד לא נוחה ומאיימת – האם יש פה משהו מנבא רעות? הגר וגלעד מצאו פתרון מצוין למחשבות השליליות הללו והלכו לחגוג בארוחה, באחת המסעדות היותר יקרות של תל אביב.
חודש הפרידה הזה היה חודש לא קל להגר. כל חפציהם היו כבר ארוזים והגר מצאה עצמה רצה הלוך ושוב מחפשת בגדים וחפצים לילדים בין ערימת המזוודות. היה לה גם קשה מאוד ללא גלעד, וערב ערב היו משוחחים בטלפון.
כשהגיע גלעד לבוסטון החל מיד לעבוד. כולם מסביב קיבלו אותו יפה, אולם משום שלא הכירו אותו ואת יכולותיו, הוא חש כעובד זוטר. מעבר לכך היה עליו לארגן המון עניינים, כגון מציאת רכב ופריטים אחרים חסרים, ונוסף על הכול מאוד התגעגע.
הגר פחדה מן הטיסה הארוכה לבדה עם הילדים, ואמה הצטרפה אליה ולאחר מכן נשארה אצלם במשך חמישה שבועות. הצטרפותה של זו הייתה חשובה מאוד. שלושתם, הגר וגלעד וגם האם היו המומים מתכולת הדירה שקנו בלי לראות, ומציורי הקיר שבסלון, כפי הנראה פרי קשקושיהם של ילדי הדיירים הקודמים (אף שהדירה עצמה הייתה מצוינת, כפי שהובטח). גלעד והגר, מבולבלים והמומים מקשיי ההתחלה, קיבלו עליהם את דין תכולת הדירה העלובה, אולם האם שתפקדה כמעין משקיף חיצוני, תפסה פיקוד ודאגה לצביעת הקירות ולהחלפת הריהוט. בהמשך ישבה חלק מן הזמן עם הילדים בשבועות הראשונים בגן ובבית הספר, ושיחררה מעט את הגר מעולו של התפקיד. ובכלל, ההורים הקפידו להגיע מידי פעם לביקור. פעם אמה של הגר, פעם אביה, ופעם הוריו של גלעד. בדירה היה צפוף אמנם, אבל היה כיף גדול לכולם. הם הרבו לטייל, וההורים מימנו את הכול כדי להשאיר בידי ילדיהם רזרבות כספיות.
בתחילה רשמו גלעד והגר את הילדים לבית-ספר ולגן שלא היו בו ישראלים. עידו בן החמש הסתדר יחסית, אולם עופרי שהייתה אז תלמידת כיתה ב', ישבה בכיתה, במיוחד בהפסקות, עזובה ובודדה, לא מבינה מימינה ומשמאלה ואף לא אחד מן הילדים המקומיים ניגש אליה או מתייחס. גלעד החל לסבול מרגשות אשם: "מדוע היה עליו לקבל על עצמו תפקיד בחו"ל ולהעביר את ילדיו את הסיוט הזה?!".
לאחר שבוע קשה לכולם החליטו הגר וגלעד להעביר את ילדיהם לבית-הספר שבו למדו שאר ילדי הישראלים שבבניין ושם היה לדברים כבר קצב אחר. תוך כדי משחק וקשרים עם הילדים שגרו בשכנותם רכשו הילדים עד דצמבר וחג המולד את השפה, ובשלב הבא גם החלו לדבר באנגלית ביניהם.
גלעד נסע כל בוקר לעבודה ברכבת התחתית, ואילו הרכב נשאר אצל הגר. "פרויקט הנהיגה היה סיוט של ממש," סיפרה הגר, "והייתי מאוד לחוצה מכך. היה עליי לעבור בדיקת ראייה שממנה פחדתי והייתה בחינת התיאוריה, והיה כמובן הטסט המבלבל שתפס אותי לא מוכנה ומבולבלת עד כדי כך שלא הבחנתי בין East ל-West" .
העובדה שגרו ב"קיבוץ הישראלי" עזרה מאוד. שוב ושוב הוכיחו הישראלים כי הם "אלופי" הקומבינות והאלתור. בין הישראלים הופצו דוגמאות פתורות של מבחני תיאוריה (ואכן חלק מן השאלות הללו הופיעו בבחינה של הגר), הם התקשרו עם מורה לנהיגה ישראלי היושב בבוסטון שנים רבות, אשר דאג לקידום תורם בטסט, ואיתרו גם את יקי, ה"דילר", הישראלי לשעבר, אשר דאג לכל הישראלים למכוניות, חלפים, תיקונים ואף קנה את הרכבים מהם כאשר שבו ארצה.
בתחילה הצטמצמו נסיעותיה של הגר למרכז הקניות ולבית הספר בלבד. הנסיעה ברכב הייתה לסיוט – הפנייה ימינה באדום, ובעיקר הפנייה שמאלה שבה אתה אמור לגלוש אל אמצע הצומת ומשם להמשיך ולעבור, גם אם התחלף הרמזור לאדום, הייתה מפחידה במיוחד. אולם לאט לאט, הרכב המצוין והכבישים הרחבים העניקו לה ביטחון והיא החלה לנהוג למרחקים ארוכים הרבה מאלה שזכרה שנהגה בארץ. רפרטואר הנהיגה שלה הלך והתרחב מאוד, והיא נזכרה כי בארץ נמנעה תמיד מנסיעות ארוכות, שאותן ביצע גלעד בלבד.
"תקופת הרילוקיישן היא חוויה מאוד מחשלת ומוסיפה לבגרות שלך," טענה הגר, "כי אתה חייב להתמודד עם המון דברים. אצלי זה התבטא בנהיגה".
ההתמודדות פיתחה אותי מאוד, ומאז אני פחות חוששת לנסוע למקומות שאינני מכירה," היא מסכמת.
לפני בואם חששה הגר מתקופת השיממון הנכונה לה כמובטלת בעל כורחה (שהרי לא היה בידה רישיון עבודה). בסופו של דבר חוותה זאת כ"מתנה" כי האיסור לעבוד נראה כאישור מבחוץ שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא חפצה בו בזמנה הפנוי.
"הייתי בטוחה שאטפס על הקירות, אבל אחרי חודש הייתי מאושרת בטירוף," היא מספרת, "היה לי המון זמן. נרשמתי לחדר כושר, הלכתי למוזיאונים, נפגשתי עם חברות הלכתי לקניות והכי נהדר היה החוג לאנגלית שלקחתי ושבו פגשתי אנשים מכל העולם."
הזמן הפנוי הזה הוקדש כמובן גם לכל הסידורים, הבנקים, ביטוח לאומי וכדומה שעליהם הייתה מופקדת עתה הגר.
גם מן החורף סבלה הגר בסופו של דבר הרבה פחות ממה שחשבה, משום שהבתים היו מחוממים היטב, ואפשר היה להסתובב בהם בבגדים קלים בלבד.
גלעד נהנה מן העבודה. עזרה לו העובדה שהיו שם ישראלים נוספים שאתם יכול היה לתקשר, במיוחד לאור זאת שהאמריקנים סגורים באופן יחסי. הוא גם עבד הרבה פחות מאשר בארץ, והילדים והגר הרגישו הרבה יותר "אבא" בבית.
עידו ועופרי הרבו להסתובב עם חבריהם הישראלים. בשונה מהארץ, שבה נוהגים הילדים להתיידד עם בני גילם בלבד, הרי שבבוסטון למדו הילדים, שהמציאות היא אחרת, הולכים עם מי שיש, קטנים ממך, גדולים ממך ואין זה נורא כלל וכלל.
באופן דומה נחשפו הילדים גם לילדים שונים מהם מכל רחבי העולם. בכיתות שלהם ובבניין שבו גרו היו ילדים פיליפינים, מקסיקנים, איטלקים, יוגוסלבים וילדי עמים אחרים, והגר וגלעד חשבו שהחשיפה של הילדים לזרים חשובה ומצוינת.
הילדים נהנו גם מחוויות מרגשות כגון קייטנת סקי בחופשת הקריסמס והרבה מאוד חוגים מיוחדים שהיה צריך להירשם אליהם חודשים רבים מראש.
לקראת תום השנה הראשונה לשהותם בבוסטון אמרה הגר לגלעד כי הייתה שמחה להגר לארה"ב. גלעד, "מלח הארץ", שמקפיד בכל שנה לעשות בקנאות את כל ימי המילואים היה מזועזע מדברי "הכפירה והבגידה" של הגר, אשתו, ולא דיבר אתה יותר כל אותו הערב.
לקראת תום השנה השנייה היה עליהם להחליט ולהודיע לחברה שבארץ, האם הם חפצים בשהות של שנה נוספת. ההחלטה נתקבלה אצל שניהם בקלות רבה – בוודאי שנשארים! לקראת תום השנה השלישית קיבל גלעד הצעת עבודה אטרקטיבית מסניף החברה בבוסטון להישאר לצמיתות. ההחלטה הייתה קשה, והפיתוי להישאר היה גדול. הגר רצתה בכך מאוד, אולם חששה שאם תישאר ותרצה לעבוד במקצועה, קלינאות תקשורת, תהיה זקוקה לשפה האנגלית כשפת אם. גלעד כבר היה הרבה פחות מזועזע מן האפשרות להגר לבוסטון ופחות ראה זאת כבגידה במולדת, במיוחד שבארץ היו הימים ימי פיגועים קשים, אולם בכל זאת חשב שיש לחזור.
לאחר לבטים כבדים החליטו בני הזוג שחוזרים. מהרגע שהחליטו, נדמה היה שהכול נהיה פחות מלהיב. היה צריך להתחיל לארגן, לארוז, לשלוח חפצים במכולה. הם פינו את הבית ועשו טיול גדול של שלושה שבועות לפני החזרה. הטיול היה נהדר אמנם, אבל חסרה הייתה בו החדווה – הראש כבר היה בעזיבה.
החזרה הייתה קשה. שוב לגור קצת אצל ההורים עד שמתפנה ביתם שלהם, בעיות עם המכולה שלא הגיעה וכל סידורי החזרה. אולם הקטע הקשה ביותר הייתה השאלה שנתקלו בה בכל עבר: "אבל למה חזרתם?! איך אפשר לוותר על כל נפלאות חו"ל?".
הילדים השתלבו מהר בחזרה, וגלעד והגר נדהמו לראות עד כמה.
שניהם חזרו לעבודה לאותה המשבצת בדיוק בה עבדו קודם לכן, ולימים קודם גלעד וכבר לא הצטער על ההצעה האטרקטיבית שעליה ויתר בבוסטון.
הגר הייתה שרויה בדיכאון, היא התגעגעה מאוד לחיים בבוסטון. היה לה קשה עם מה שראתה מסביב, הנהיגה הפרועה שבכביש (עתה הייתה נוהגת על הכביש כולה מכווצת), סגנון הדיבור ועוד ועוד. היא הבינה שעליה לעשות מעשה ופנתה לטיפול פסיכולוגי. הטיפול, הזמן והחזרה לעבודה עשו את שלהם והיא נרגעה אט אט.
הרגיעה האמיתית, ההשלמה וההכרה בכך שמקומנו הטבעי הוא רק פה, בארץ, הגיעו כשנה לאחר מכן, עת ישבה וצפתה בטלוויזיה בסרט "הפסנתרן", העוסק בשואה…
