מוצבים שהיו ברילוקיישן לקוריאה הדרומית מדווחים כי היחס לעובדים הוא קר.

העובדים נשארים כל השבוע במפעל ולא חוזרים הביתה, אלא רק בסופי שבוע. הם גרים במרחק שעתיים-שלוש שעות מן המפעלים וכך הם חוסכים לעצמם נסיעה של שש שעות בכל יום.

סיפר עובד ברילוקיישן לדרום קוריאה כי העובדים במשרד יושבים זה לצד זה ליד שולחן ארוך-ארוך, כתף אל כתף. בראש השולחן יושב המנהל ומשקיף מה כל אחד עושה וכיצד הוא עובד.

בין השעות 13:00-12:00 כל העובדים מורידים את הראש על השולחן וישנים. ב-13:00 כולם מרימים את הראש וממשיכים לעבוד.

מעמדו של מי שיושב קרוב יותר למנהל גבוה יותר. הכיסאות אינם קבועים וכל עובד יודע שאם יקום מכיסאו, הרי שעובד אחר יתפוס אותו והוא יידחק לסוף השולחן.

בכל קומה יש מספר מצומצם מאוד של שירותים, ללא דלתות. זה משהו היסטורי, בעקבות ההפצצות והמאבק עם צפון קוריאה. בשירותים מעשנים, מצחצחים שיניים, ולפעמים מתרחצים בכיור. מלוכלך שם מאוד, מטונף ומסריח. השתדלנו לקחת תמיד מלון קרוב למפעל כך שאם נצטרך ללכת לשירותים, נוכל לקפוץ למלון.

כדאי לדעת לקראת רילוקיישן לדרום קוריאה כי בקוריאה "הבוס הוא הבוס", ולפיכך הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא עשוי לקרוא לכפיפים לו בהקשת אצבע ובהצבעה על משרדו, הוא יכול להורות לאנשים לבצע משימות מסוימות בזמן מסוים במהלך היום והם יעבדו עד שיסיימו אותן, והוא יכול להעסיק עובדים ולפטרם.

המנהל הוא איש מכובד ובעל כוח, והכול מצייתים לו. עובדים זוטרים מסבים את מבטם הצדה במהלך שיחה עם עובד בכיר מהם. יש להימנע מקשר עין ממושך שעשוי לעורר כעס ותוקפנות. מנהלים קוריאנים רכושנים מאוד לגבי שולחן העבודה שלהם. אין להניח עלוני מידע או עלוני מכירות על שולחנו של המנהל אלא לתת אותם לעובד זוטר שיעבירם הלאה.

סמלי סטטוס משחקים תפקיד חשוב מאוד בקוריאה. כך לדוגמה, מזכירה מקבלת כיסא ללא ידיות וכוננית עם מגירה אחת, מנהל יחידה מקבל כיסא עם ידיות ושולחן גדול יותר עם כמה מגירות, ומנהל מחלקה יקבל משרד משלו, וכך הלאה.

החברה הקוריאנית מושפעת מן הקונפוציוניזם – הציבור והחברה הם מעל היחיד, ומחויבותו של הפרט לשלטון או לארגון קודמת לענייניו האישיים. מתוך משנתו של קונפוציוס, וכן מתוך התפיסה הקוריאנית של נאמנות עליונה למשפחה ולחברים, סגנון הניהול המתבקש הוא פטרנליסטי. בעל חברה רואה את עובדיו בעיניים אבהיות, והמשמעות היא שמנהלים ובעלי חברות מחויבים לדאוג לעובדיהם כפי שאב אמור לדאוג לילדיו. בתמורה מחויבים העובדים לציות מלא ולמתן כבוד לסמכות.

מבנה הארגון הוא רב-שכבתי והוראות יורדות מלמעלה למטה. כאשר הבעלות על הארגון נמצאת בידי המשפחה המפקחת, פעולותיה לא חייבות להיות מעוגנות בכללים כתובים ונהלים ברורים אלא הן עשויות להיות שרירותיות ומשתנות בהתאם לצורך. התחשבות אישית ונאמנות בין עובד בכיר לעובד הכפוף לו, מרככת את ההתנהלות היומיומית, גם אם זו מדכאת את הכפיפים מלבטא את עצמם בחופשיות. עם זאת, יש לציין כי כוח העבודה כיום הוא פחות צייתני מבעבר, ועובדים נכונים להגיע לקונפליקט עם מנהליהם בכדי ליצור שינוי.

על פי חוויות של מוצבים ברילוקיישן לקוריאה הדרומית, בכניסה למקום העבודה הם חולצים נעליים. המנהלים הבכירים לובשים חליפה ועניבה ונועלים כפכפים. יש עובד שבתחום אחריותו לאסוף את הנעליים של הבכירים בבוקר ולהחזיר להם אותן עם סיום העבודה נקיות ומצוחצחות.

הקוריאנים, בניגוד לישראלים, כך מספרים מוצבים ברילוקיישן לקוריאה הדרומית מאוגדים מאוד כקבוצות עבודה, והגאווה והשייכות לקבוצה הן גדולות. אין מקום לאינדיבידואליזם, אין לסטות ימינה או שמאלה. עובד המשתייך לקבוצה או לצוות מסוים שומר לו נאמנות רבה, גם אם קו מחשבתו ודעתו אינן תואמות את דעת הקבוצה. אם לעובד יש חילוקי דעות מול חבריו לקבוצה, אדם מחוץ לקבוצה לא יידע זאת שכן הקבוצה מציגה תמימות דעים. לדוגמה, נציגו של לקוח קוריאני הציג בפני את החלטת החברה בנושא מסוים שעמד על הפרק. לא הצלחתי למצוא כל היגיון בהחלטה ואף לא מטרה שתורמת למי משני הצדדים. לאחר כמה ניסיונות שלי להבין את פשר ההחלטה, הסביר לי הנציג בחשאיות, כי הוא מסכים אתי ושזו אף דעתו האישית והמקצועית, אך לצערו עליו לדבוק בדעת קבוצתו ללא עוררין.