במחקר שנערך בשנת 2017 על ידי חוקרת ישראלית בשם אורלי סלובדין, בוצעו ראיונות עומק עם 12 נשים הנמצאות ברילוקיישן בהולנד או בארה"ב. כולן יצאו ללוות את בן זוגן לרילוקיישן בעקבות עבודתו.
שאלת המחקר בחנה כמה השפעה הייתה לנשים בהחלטה לעבור ולהתגורר תקופה במדינה זרה, ומהן הסיבות שגרמו להן להסכים?
רוב הנשים ציינו כי נענו בחיוב מתוך הבנה שהרילוקיישן נדרש להצלחת הקריירה של בן זוגן.
כך לדוגמה סיפרה המרואיינת הבאה:
"משך זמן רב בעלי חיפש השתלמות בקרדיולוגיה בחו"ל. ידעתי כמה זה קריטי עבורו, אז אמרתי מיד שכן, אני מסכימה לרילוקיישן. איכשהו, לא הצלחתי לשקול מה זה אומר על הקריירה שלי. חשבתי שאוכל לעבוד בכל מקום, כי אני מדברת אנגלית שוטפת. הייתי עסוקה מאוד לפני המעבר… בטיפול בילדים, בדאגה להסתגלות שלהם… לא היה לי זמן או כוח לחשוב על ההשלכות. רק חודשים אחרי שעברנו לכאן הבנתי שאין לי כאן אישור עבודה מקצועי ויכולות לקחת שנים עד שאקבל. זה היה לגמרי לא צפוי ומתסכל"
חלק מן הנשים ציינו כי מעבר הרילוקיישן היה הכרחי כי בן זוגן לא מצא עבודה במדינת האם או שמדובר באפשרויות שפתוחות בפניו רק בחו״ל.
הנשים המרואיינות דיווחו כי הרגישו שהן נמצאות במצב של "אין ברירה" – אין באפשרותן להביע התנגדות למעבר משום שהתהליך חיוני להצלחת הקרירה של בן זוגן, ובנוסף "ללכת לקראת" בן זוגך הוא פן הכרחי כאשר נמצאים ביחסים זוגיים.
מניע נוסף שציינו הנשים הוא שבן זוגן הינו המפרנס העיקרי ואם זה מה שישפר את ההכנסה ותנאי החיים של המשפחה הרי שאין ביכולתן להתנגד.
מכאן שעבור נשים רבות, רילוקיישן אינו בחירה אמיתית, טוענת סלובדין. המצב הנתון נכפה על ידי אידיאולוגיות תפקיד מגדריות שמציגות את הגברים כמפרנסים עיקריים ואת הנשים כמפרנסות משניות.
סלובדין מסכמת כי בנות הזוג לא הביעו התנגדות או דעה נחרצת והיו אפילו מנותקות רגשית ומנטלית מקבלת ההחלטה . כולן הסכימו לרילוקיישן מבלי לקחת בחשבון שיקולים אישיים אלא רק זוגיים ומשפחתיים.
Slobodin, O. (2017). The Voice of Trailing Women in the Decision to Relocate: Is it Really Choice?. People’s Movements in the 21st Century—Risks, Challenges and Benefits; IntechOpen: London, UK, 261-273
