מאז ומתמיד היו הניוזילנדים גאים בהיותם מדינה קטנה (4.8 מיליון תושבים) בעלת הישגים מובילים בעולם. הם היו הראשונים לפצח את האטום, להעפיל אל האוורסט, לחוקק זכויות לנשים ולאפשר להן הצבעה. הראשונים לקבוע את הזכות לפנסיה, לאפשר נישואים לבני אותו מין ועוד. עכשיו גם נוסף למדינה התואר החדש – הראשונים לנצח את הקורונה.
גם ישראל הינה מדינה קטנה ובעלת הישגים יוצאי דופן ולה אף מספר מאפיינים תרבותיים הדומים לאומה הנויזילנדית, אז למה בכל זאת זה כן הם ולא אנחנו?
רילוקיישן לניו זילנד על תרבות ניו זילנד- על יכולת אלתור ויצירתיות
מדובר במאפיין דומה לשתי המדינות. הניוזילנדים מתגאים בגישתם המעשית לחיים ולפתרון בעיות, ביכולתם להתמודד עם קשיים בצורה יצירתית. הם גאים ביכולתם לתקן כל דבר בעזרת "חתיכה של חוט תיל מספר 8" וביכולם למצוא פתרונות חדשניים.
בישראל – אימפרוביזציה אינה רק כישור ניהולי, עבור הישראלים זוהי נורמה, ערך ניהולי – הראש הגדול זה אנחנו! בניו זילנד ניצחו את הקורונה ראשונים, אולי מאתנו עוד יצא החיסון.
ההבדל הוא שהיצירתיות הניוזילנדית הולכת בד בבד עם סדר וארגון. גם בדברים הקטנים – כמו במקרה של פנייה למשרה – הם יקפידו להחזיר תשובה לפונה, גם אם המשרה אינה מתאימה לו.
והם אכן הציבו תוכנית סדורה לטיפול במצב.
הישראלים אינם מקדשים את הסדר, התכנון והתוכניות אלא את האלתור והיצירתיות. החלטות לרוב אינן סופיות והן בסיס לשינוי. עבור הישראלים שינוי התוכנית תדיר לאחת אחרת נראה הדבר הנכון, כי כך אנו רק הולכים ומשתפרים.
רילוקיישן לניו זילנד על תרבות ניו זילנד- על הצורך ביציבות והימנעות מאי-ודאות
הניוזילנדים נוהגים לנהל חיים מובנים, תוך מתן דגש ליציבות ולעקביות. מצבי אי הוודאות שלהם נוגעים בעיקר לפגעי מזג אוויר ופעילות געשית – סופות, הצפות ורעידות אדמה גובות חיים. מסקר ערכים שנערך במדינה עולה כי מתוך רשימה של שישה מדדים לאיכות חיים (נוחות ושגשוג, התרגשות, ביטחון ויציבות, השגת יעדים, כבוד ותמיכה), הביטחון דורג במקום הראשון. ואכן המדינה פועלת להגדלת תחושת היציבות והביטחון בקרב אזרחיה באמצעות תוכניות ממשלתיות מקיפות, כמו ביטוח מכובד למקרה של תאונה ושיקום. גם הנטייה לקונפורמיות ולהליכה בתלם של הניו זילנדים, מטרתה לחזק את תחושת הביטחון והיציבות ולמנוע מצבי אי-ודאות. וכך באופן עקבי גם במקרה משבר הקורונה פעלה המדינה בנחישות להשיב את תחושת היציבות לאזרחיה.
הצורך בהימנעות מאי ודאות קיים במלוא עוזו גם בישראל. החברה הישראלית היא חברה המתמודדת באופן שוטף עם מצבי אי ודאות, מתחים רבים ותחושות איום ביטחוניות וכלכליות ופוליטיות שאין אפילו צורך לפרטם. לתחושות אי הוודאות שלנו ישנם שורשים עמוקים גם בהיסטוריה היהודית ונראה כי העם בישראל למד לפעול ולפתח מנגנונים לשליטה במצבים ספונטניים וקיצונים. לא חסרות לנו סיבות להיכנס ללחץ, לחרדה ולבלבול, אבל הישראלים פיתחו שפע של מנגנוני הגנה המתאפיינים בנטילת סיכונים, עיגול פינות, התעלמות מחוקים ותקנות, קומבינות ויצירת שפה ייחודית כגון צמד המילים "יהיה בסדר!". ולכן במצבי חוסר ביטחון ועמימות אפשר לרקוד על הגגות במסיבות בר מצוה תוך קרבה בין אנשים וללא מסכה ולתת אישורי כניסה למי שמקורב כי הכול בסוף "יהיה בסדר"!- כך מתמודדים עם מצבי אי הוודאות, פשוט לא מרגישים אותם.
רילוקיישן לניו זילנד על תרבות ניו זילנד- על סגנון המנהיגות
הניוזילנדים מציגים את עצמם כחלוצים אמיצים ובעלי תושייה, המפגינים יוזמה תחת לחץ ומצהירים כי מאפיינים אלו יצרו בקרבם מנהיגות המבוססת על דוגמה אישית. משפט זה יאמצו בחום גם לא מעט ישראלים בהתייחס לדמות הצבר הישראלי האותנטי.
מחקרים מראים כי המנהיג הניו זילנדי האידיאלי נתפס בעיני אזרחי המדינה בעל התכונות הבאות:
- אנושי והומני.
- "מנצח צנוע" – כלומר בעל הישגים גבוהים לצד גישה צנועה ולא מתנשאת.
- בעל חזון ברור וראייה עתידית (למרות שבהיבט זה ניו זילנד לא בהכרח מצטיינת).
- בלתי פורמלי – אינו מייחס חשיבות לכוחו ולמעמדו, ומתייחס לעובדיו בצורה שוויונית ומשתפת.
- חיובי, אופטימי, מפגין ביטחון, התלהבות והתרגשות, ומסוגל להלהיב את הכפיפים לו ולעורר בהם השראה להשגת מטרות עתידיות.
אכן המדיה מהללת רבות את ג'סינדה ארדרן ראשת ממשלת ניו זילנד שפעלה במשבר הקורונה בדיוק מושלם לתכונות נדרשות אלו.
ההיסטוריה של מדינת ישראל מעידה כי היא קמה על ערכים ועקרונות של דמוקרטיה ושוויון זכויות. בקיבוצים של פעם כל ההחלטות התקבלו תוך הצבעה של כל החברים, הייתה רוטציה בתפקידי הניהול, אי שוויון לא היה מצב מקובל ובהתאם נעשה הניסיון להיבנות כמדינת רווחה המספקת את צורכיהם של התושבים: דיור, שירותי בריאות לכולם וחינוך חינם. בצבא ניתנה עדיפות עליונה לאימון החיילים מתוך דוגמה אישית – ה"אחרי!" המפורסם, השימוש בתארים היה רק במסמכים רשמיים ולא כחלק מהשם. אין צורך ברשמיות.
אז מה בדיוק קרה לנו? לאן נעלמו השוויון בין ההנהגה לעם, מדוע למנהיג מותר לשבת עם ילדיו בליל הסדר ולעם לא, לאן נעלמו הדוגמה האישית, ההומניות והראיה האופטימית משרת הביטחון שהיו גם אצלנו לפחות בתפיסה האידיאולוגית של התרבות הישראלית המקורית?
אין דבר – ברור שיהיה עוד הכול בסדר!… ואולי אפילו "הכול לטובה!".
